בחלל שבין חיים למוות, היא עומדת – שלד מוזהב, חשוף, ובמרכזו לב זהב פועם.
נשימתה נושאת איתה קווים של אור, כאילו כל שאיפה ושאיפה מחדש מטעינה את היקום באנרגיה עתיקה.
שערה מתבדר כרוח ים, ורקע כחול-עמוק עוטף אותה כמו רחוק.
“נשימת זהב” היא תזכורת גם כשכל השריון נופל – הלב ממשיך להאיר.
מילות האומנית– הודיה אביטן
“יצרתי הדמות הזו מתוך מקום שבו לא נמצא דבר חוץ מהלב – הלב כמרכז הכוח, כמקור החיים.
הזהב כאן מייצג לא עושר חומרי, אלא ערך פנימי שלא ניתן לשחיקה.
היא לא שואפת אוויר – היא שואפת אור, ומחזירה אותו לעולם.
זו הנשימה שמחברת אותי לעצמי, לגוף וליקום.”