שישה דמויות כמעט זהות, חסרות פנים, לובשות שמלות חגיגיות ומרחפות על רקע ירוק חרוך, כמעט חייזרי.
המרחב אינו מוגדר, הגבולות נפרצים, אך בתוך הכאוס – יש סימטריה.
כולם נראים כמעט אותו הדבר, כמעט מושלמים. והכמעט – הוא שמכאיב.
היצירה עוסקת בשכפול האדם – לא הגנטי, אלא החברתי-תודעתי.
צריך להשתדל, להיראות כמו כולם, כמו כולם, ללכת בתלם.
ואז מגיעה השאלה: מי אני באמת – מתחת למעטפת, מחוץ לשכפול?
מילות האמנית : הודיה אביטון
“במשוכפלים’ אני חוקרת את המתחם בין ייחודיות לתבנית.
בין הרצון לבטא את עצמי, כמו הלחץ להיות כמו אחרים.
הדמויות נטו פנים כי הפנים – הן הראשונות להיעלם כשאנחנו מנסים להתאים את העצמנו פנימה. תבנית שלא בחרנו.
זו עבודה על כאב שקט של זהות מתעמת, ועל הצורך הדחוף להישאר אנושיים.”